Posts

Showing posts from June, 2018

The jew and the dog

Story time: Part I: Once upon a time there was a Jew, he was poor, his house was too small and he had too many kids. He often felt that his life was in total chaos and he was using up all his energy just to get by from one day to the next. One day he felt he could not stand it any longer so he went to the Rabbi for advice. The Rabbi asked him if he has a goat, and the jew said yes, he had a goat in the yard, which they used for milk etc. So the Rabbi told him to take the goat to live with them inside the house. After about a week, the Rabbi met the jew and asked him how he was doing - "O Rabbi, this is terrible, the goat is eating and destrying all our things, this is even worse than it was before". So the Rabbi suggested he take the goat out - back to the yard, which he promptly did. After about a week the Rabbi met him again, and this time the jew was happy and cheerful. "You know Rabbi, ever since we got that stupid goat out the house, life is so peaceful and orderl...

קפיצה למרחק

הוא אדם נורמלי, אולי פרט לעניין הזה עם רוחות הרפאים שהיה פוגש מדי פעם. באופן מוזר, היה נתקל בהן דווקא בשעות היום. למשל זו האחרונה הופיעה בשעות הבוקר ממש. נערה, כבת 15, רזה, נמוכה, שחורת שיער וכהת עור, לבושה בבגדי ספורט. היא רצה לכיוון ארגז החול של ה"קפיצה לרוחק". לא הבחינה בו, כולה מרוכזת בריצה ובקפיצה שעוד רגע תגיע: לא להיפסל, להוכיח לחברה שלה, ההיא הגבוהה שם בצד, שהיא יכולה לקפוץ רחוק כמוה. לא יפה במיוחד, אבל משהו בתנועותיה הפנט אותו למקומו. ברגע האחרון זז הצידה שלא תתנגש בו ורק אז קלט שהמרחק ביניהם שוב לא נמדד במטרים אלא בשנים, כמעט שלושים וחמש שנה. אז עוד היה תלמיד, עכשיו הוא כאן כדי לרשום את בתו לחטיבת הביניים .

שרדינגר

חמש לפנות בוקר, ספק ער ספק ישן אני גורר את עצמי לשירותים, כשלפתע אני שומע "מיאו" עדין אך נחוש מכיוון הסלון. אני פונה לשם ומוצא את חתולנו השחור מביט בי. "מיאו" הוא אומר שוב, כלומר: "איזה שעה נפלאה לצוד ציפור או עכבר של שחרית, וחוץ מזה אני צריך לשירותים בדיוק כמוך". אני פותח את הדלת לגינה ומעלה את התריס החשמלי. כשיש מרווח כדי חצי חתול הוא כבר נדחק ויוצא החוצה. "כנראה שכחנו להוציא אותו בערב" אני אומר לעצמי. כעבור דקה או שתיים, עודי בשירותים נשמע "מיאו" נוסף ולאחריו קול פסיעותיה של אשתי וקול התריס והדלת נפתחים שוב, "כנראה שכחנו גם את החתולה השניה". מסתבר שלא, כשאני חוזר למיטה אשתי מעדכנת אותי בקול עייף שהיא בדיוק הוציאה את שרדינגר החוצה. שרדינגר הוא החתול השחור שזכה לשמו לאחר שמספר פעמים הופיע בבית בפתאומיות למרות שכל הדלתות והחלונות היו סגורים . ( מי שפספס את ההקשר מוזמן לעיין בויקיפדיה בערכים Quantum tunneling ו "החתול של שרדינגר "). " מקרה נוסף של חילחול קוונטי"? אני תוהה, אבל ה deja vu של הוצאת החתול מר...

מועדון הגרביים הבודדים Sgt. Pepper's lonely socks club

בקרן רחוב, בין מכונת כביסה למייבש   כל יום הם שם, ברבע לשש   ספק מחייכים, אולי קצת אבודים   חברי מועדון "הגרביים הבודדים".   נושאים זיכרונות מזמן שעבר   עת היו "בזוג" - זה לזו מחובר   עד שיום אחד במערבולת כביסה   היא לשם עפה   והוא הנה נישא   ומאז הוא לבד, לאן היא הלכה?   וגם היא בודדה, אותו לא שכחה ... אז יורדים למועדון, שם פוגשים את כולם כל אלה שכך אתרע גורלם הגרב החום, הארוך, הוא כבר שם הרבה זמן וההיא עם הרקמה של הפרפר הקטן וגם הגרב עם דוגמת העכבר רגע, גרב, נקבה או זכר? ישנם גם אלה, הפשוטים, השחורים היום הם כאן ומחר הם עוברים יש הרבה מהם, אז אם מבת זוג הוא נפרד מיד יבוא במקומה עוד אחד ויש את ההיא עם הפס, הכחולה-צהובה כבר שנים שהיא כאן ... לא מאבדת תקווה

רוח של שועל מדבר

עוד באותו הערב, כשהתקשר וסיפר לה על כאבי הגב שתקפו אותו, היא הרגישה בחוש שזה לא סתם כאב גופני. מובן שהסכימה לקבל אותו. "תודה" הוא מלמל וברגע לפני שניתק את השיחה היא ראתה בעיני רוחה דמות של שועל, קטן, על רקע של דיונות חול. עתה היא ידעה: רוח של שועל מדבר תקפה אותו. מחר בבוקר הוא יבוא, ועד אז יש להתכונן ... כשהגיע, כבר היה החדר חם ונעים. מהחלון נשקף הנוף המרהיב של הכרמל. בפינות החדר כבר היו הכריות מונחות בסדר הנכון – שלוש בפינה השמאלית, שתיים בימנית, אחת בפינה הרחוקה. הפינה הקרובה, זו שמכוונת לדלת החוצה, נותרה ריקה. שני נרות דלקו בחדר: האחד בצד וריח חלש ולא מוכר נדף ממנו. השני על השולחן מתחת לכלי עגול ואטום. היא ברכה אותו לשלום והוא הוריד את בגדיו העליונים ונשכב על משטח הטיפולים. ברקע ניגנה מוזיקה אתנית כלשהי שלא זיהה. היא מלמלה כמה מלים שלא היו מובנות לו, ספק לעצמה, ספק לחלל החדר ואולי דווקא לכלי שעל הנר. הכלי שלתוכו טפטפה עכשיו שלוש טיפות של נוזל סגול מבקבוק עם ציור יפני עדין של שועל. חשבה עוד רגע והוסיפה שתי טיפות נוספות ליתר ביטחון. יצקה מהנוזל השמנוני והחם על ידיה ובהדרגה...

צחוק

לפעמים אני מרגיש שהצחוק הוא הדרך היחידה שלנו להתמודד באמת עם הבעיות הקשות בחיינו – אתה תקוע במצב ללא מוצא ופתאום מישהו תוקע בדיחה. אני מתחיל לצחוק ואחרי זה אני כבר יודע שאיכשהו אצליח להתמודד. לפעמים אני מרגיש שהצחוק מונע מאיתנו להתמודד באמת עם הבעיות הקשות בחיינו – לאט לאט נבנתה האינטימיות הנדרשת להתמודד ופתאום משהו תוקע בדיחה. אני מתחיל לצחוק, אבל האינטימיות נשברה ואני כבר יודע שאחרי זה נישאר ברמת השִטחי. לפעמים אני פשוט צוחק.

צדק של אוטובוס

כל מי שהיה ילד או סטודנט בחיפה זוכר את הקטע הזה. אתה ממהר לתחנת האוטובוס, עוד רגע אתה שם, רק עוד לחצות את הכביש והנה האוטובוס מגיע. וכמו כישוף רע פתאום כל הכביש מתמלא מכוניות ואתה לא יכול לחצות ואתה מבין שאתה עומד לפספס אותו, מה שבחיפה בדרך כלל אומר המתנה של עשרים דקות לפחות ואולי אפילו חצי שעה או יותר. ביאושך אתה מנפנף בידים לנהג... אבל לשוא .   היום בדרך מפה לשם, ראיתי שוב את הקטע העצוב זה: היא הלכה מהר, עוד רגע ותגיע לתחנת האוטובוס, והנה הוא מגיח ועוצר בתחנה. אבל הכביש מלא מכוני ות והיא לא יכולה לחצות, ביאושה היא מנפנפת לנהג בידיה ...   הרמזור שלי היה אדום והיה לי פנאי להתבונן בה היטב ופתאום זה תפס אותי, כמה שהבחורה הזאת יפה. ואז קרה דבר מפתיע, הנהג שכבר עמד לצאת מהתחנה, עצר שוב את האוטובוס והמתין לה. הרמזור שלי התחלף לפני שגל המכוניות חלף, אבל במראה האחורית עוד הספקתי לראות אותה עולה לאוטובוס .   " בטח גם הנהג שם לב כמה היא יפה", אמר לי יצר הרע: "אילו היתה מבוגרת, או שמנה או מכוערת, הוא לא היה ממתין לה כך בסבלנות". לא רציתי להקשיב לו, ליצר הרע, ובכל זאת מצא...

פיית השן 2

לפעמים פשוט נשבר לי מכל ה"פוליטיקלי קורקט" ( politically correct )     והפלורליזם וההתחשבות הדקדקנית הזאת בכל אחד שמעלה בדעתו להעלב ממשהו. הגענו למצב שכבר אי אפשר להביע דעה או לעשות משהו מבלי שיאשימו אותך שאתה "פרימיטיבי" או "אנטי ליברל" או כל מיני מילים בלועזית שאומרות שאתה "שונא XXX " (דווקא לא, כמה מחברי הטובים ביותר הם...). פעם הכל היה כל כך יותר פשוט, היתה לך העבודה שלך, והיית עושה אותה הכי טוב שאתה יכול וזה הספיק, ואף אחד לא היה מתלונן או מעביר ביקורת. אבל עכשיו? קחו למשל אותי – פֵיַית שֵן פשוטה, פעם היתה לי מחברת כזאת שחורה, ובה הייתי רושמת את כל הילדים הקטנים שנפלה להם השן. בערב הייתי לוקחת אתי שק של מטבעות ועוברת מאחד לשני ובודקת אם הוא היה ילד טוב (או ילדה טובה) ואם כן משאירה לו (או לה, כן, בעברית אי אפשר לברוח מזה) מטבע מתחת לכרית. אבל אז התחילה כל הפתיחות הזאת ופתאום כל מיני הורים התחילו להתלונן שמטבע זה קפיטליסטי ושזה מחנך את הילדים לחומרנות ורדיפת בצע, ושבכלל עדיף לתת לילד משהו שערכו איננו כספי. אז עברתי לחלק צעצועים קטנים. ...

פיית השן 1

כשהתעוררתי היום בבוקר, מצאתי מתחת לכרית שלי מטבע של עשר שקל. אשתי התעקשה להסביר לי שאתמול כשהחליפה מכנסיים התפזרו לה המטבעות מהכיס על המיטה. אני מצידי מעדיף להאמין שזו פֵיַית השֵן שסוף סוף באה לבקר אותי באיחור של כחמישים שנה.

בלילה בלילה

בלילה, בלילה, בשקט, בשקט, כשכולם כבר ישנים התגנב לו ענן לבן וגדול וכיסה את כל המפרץ רק הבתים הקרובים ביותר והרי הגליל העליון הגבוהים ביותר נשארו מחוץ לכסותו הלבנה. אבל אני, שבמקרה קמתי לשירותים, הבחנתי בו עוטף ומלטף את המפרץ בגלימתו הלבנה ומעליו- עוד עמוד ענן קטן, גם הוא לבן ספק רמז לפטרייה גרעינית, ספק סולם למלאכים לעלות ולרדת בין השמים - משכנם לענן שהחליט דווקא לרדת לארץ. לרגע חשבתי לצלם את המראה הקסום אלא שעשתונותיי בחצי הליל מספיקים בקושי ללכת לשירותים וחזרה למיטה וכך נותר החיזיון ללא תיעוד. בבוקר כל שנותר היה אובך משמים שכיסה על הכול בלבן מלוכלך ספק אפור ספק צהוב מזל שעד הערב שוב התבהר

סיריון אדומה

האם אתה בודד בלילות החשוכים האלה? יום שני 7:25 בבוקר, אנחנו הולכים לאחר לבית הספר, בגדול. אני ובתי נחפזים החוצה מהמעלית וקדימה לאוטו. אבל איפה האוטו? היה נדמה לי שהחניתי אותו על יד מס. 28. אבל הוא לא שם, אולי בצד שני? לא! במורד הרחוב? לא. אהה, הנה הוא, על יד הסיריון   האדומה. בריצה לאוטו וקדימה... יום חמישי 7:10 בבוקר, בנחת אנו יורדים לרחוב. אבל איפה האוטו? הפעם אני בטוח שהחניתי אותו לפני מכולת האשפה, אבל הוא לא שם. מבט במעלה הרחוב... ימינה... שמאלה... אהה, הנה הוא שם על יד הסיריון האדומה... בדרך אני מהרהר: "אני בטוח שהחניתי אותו על יד מכולת האשפה. מצד שני, אנחנו חמישה נהגים בבית, אולי מישהו לקח אותו לסיבוב בערב? ...אבל הבנים היו בצבא... מוזר" יום ראשון... האוטו?   ...אהה הנה הוא שם על יד הסיריון האדומה... "על תהיה אידיוט! מכוניות לא זזות לבד" יום ב' בערב. יש מקום חניה פנוי ליד הסיריון האדומה. אני מחנה שם את האוטו. יום ג' בבוקר. האוטו שם... "טוב, אם הוא מתעקש". אני משתדל להחנות קרוב ככל האפשר לסיריון האדומה. בעיית "איפה האוטו...

סיפור של אש ומים

הנוף הנשקף מגג ביתי מרהיב עין ביופיו, אבל הפעם אני עולה לשם לא בכדי להתפעל מן הנוף. חצי שעה קודם עוד הייתי שקוע בעבודתי במשרד, ועכשיו כל מה שמעניין אותי הוא "מה קורה עם השריפה". יש רדיו ו YNET ושאר אמצעי חדשות. יש גם מציאות ובמקרה הזה שהדברים כל כך קרובים לבית אני זקוק למציאות, למקור הראשון. כמות מטורפת של עשן מתעבכת מעל לואדי המוביל מרוממה אלינו, כשבתוך כל העשן הבהיר הזה מסתלסלות להן טמרות עשן שחור וכהה יותר במקומות בהן האש פעילה במיוחד. מדי פעם מבליחות מתוך המהומה לשונות אש ענקיות בגובה של קומת בנין או שתיים, מראה מן הגהנום. אינני מחשיב עצמי כאדם אנוכי, ובכל זאת אני מודה שהמחשבה הראשונה שעלתה בראשי היתה: "איזה מזל, זה בצד השני של הרחוב ולא בצד שלנו". לקח רגע עד שהתאפסתי ונזכרתי בכל האנשים שאני מכיר שגרים בצד השני של הרחוב. מיהרתי להתקשר ולהודיע להם. מול האש הנוראית הזאת אין דבר שאני יכול לעשות. אפילו להשקות את הגינה, להרטיב אותה מעט, לא היה מעשי, כי עוד אנשים חשבו על כך והזרם היה חלש עד כדי לעורר רחמים. אז נשארתי שם על הגג, צופה במחזה המבעית המתפתח אל מ...

סיפור זן

כשסיים אב המנזר שינג-יו את המדיטציה שלו הוא קם והכריז: "סיימתי את המדיטציה". אחר כך הוא הזדקף, לקח שתי נשימות עמוקות, התבוננן בנוף המדהים שניבט ממרפסת המנזר והכריז: "כעת אוכל את האורז שלי". בצעדים איטיים ושקולים, התקדם לעבר המטבח, לקח את קערת האורז שלו ומלא אותה. אחר כך התישב על דרגש העץ ולאט לאט אכל את ארוחתו, מתרכז במהותו של האורז שנהיה לאוכל שנהיה לחלק מגופו שלו. כשסיים קם והכריז – "כעת אשטוף את הקערה". הוא הלך לשוקת שעל יד הבאר, יצק מעט מים ושטף את הקערה. כשסיים החזיר אותה למקומה במטבח, חזר למרפסת ולכרית המדיטציה ולאחר שנח מעט הכריז: "הנזיר קאו-פו, מה חדש?" הנזיר קאו-פו, שכל הזמן היה שם ברקע, דרוך לרשום את מוצא פיו של שינג-יו, קם ונגש לאב המנזר נושא בידו את הטאבלט השחור והקריא: "על המדיטציה קבלת 1537 לייקים, על אכילת האורז 1772 ועל שטיפת הקערה 2574 לייקים." "ומה אתה חושב על כך?" שאל אב המנזר. קאו-פו הרהר רגע והשיב: "שטיפת הקערה חשובה מאכילת האורז, אבל ללא האורז, מה יהיה שם לשטוף?"   באותו הרגע זכה שינג-יו בה...

נחל צאלים במדבר יהודה

אני עומד מעל הגדה מתחתי הערוץ, רחב ועמוק בצד השני מתרומם לו מצוק שמים בהירים, מעל אין ענן שמש צובעת את המצוק החום בלבן ובתוך הלבן נקודות של שחור זוג עורבים מרחף – לפנים לאחר ועוד זוג ועוד, זה מפה זה משם מדוע עפים הם בזוגות כולם? ואז זוג אחד מהמצוק מתרחק והנה הם נפרדים, כמו חדלו לשחק אבל אז הם פונים פתאום לאחור ושוב הם קרבים – כמו החליטו לחזור עוד רגע נוסף אני מתבלבל ואז קולט – זה עורב וזה צל כל עורב טס מעל – בודד במסלולו ומתחת אליו – טס גם צילו והמצוק משמש כמסך לסרט עת ייקרבו – הם זוג, עת ירחקו - פרט. שעה ארוכה עוד הבטתי מוקסם עד שחברי קראו לי לראות את הים

מעגן מיכאל

אמצע השבוע הגולש הבודד שבַּיָם רק מדגיש את ריקנותו של החוף בין בריכות הדגים, שדרת עצי דקל אני מקשיב להמולת הרישוש של ענפיהם ברוח הזהו השקט אותו אני מחפש?

מעבר חצייה

הוא היה נוסע בזמן (time traveler). אבל מה לעשות וגם נוסעים בזמן צריכים להתפרנס וכך מצא עצמו שוב בדרך לעבודה, נוסע ברחובותיה המתפתלים של קרית שפרינצק. שיכונים דהויים בני ארבע קומות, קירותיהם המתקלפים מספרים את עברם: חלון שנפתח באמצע קיר כשחדר גדול חולק לשניים, מרפסת שנסגרה והפכה לחדר ומזגן חדיש תלוי על בלימה בדירה שתריסיה החדשים ,הנוגדים את גווניו של שאר הבנין, מרמזים ששופצה רק לאחרונה. במסעותיו כבר פגש שכונות עניות, שכונות שירדו מגדולתן, שכונות שעתידן עוד לפניהן. אבל זו – נולדה כמעברה וששים שנה אחר כך ... נראה שתמיד תשאר... נו טוב. דווקא חבל, כי אם תסתכל מעבר לבתי השיכון, תראה שמכל מקום אפשר לראות את הנוף הקסום של הים, לפעמים בכמה כיוונים, והצבע שלו, היום, כחול עמוק במיוחד . מעבר לככר, הפקק נפתח וסוף סוף אפשר לנסוע, אלא שמאתיים מטר אחר כך, בדיוק מול פרצופו הרמזור של שדרות ההגנה מתחלף לאדום והוא נעצר. כן, גם נוסעים בזמן נתקעים לפעמים ברמזור אדום. תגידו : " כולה בעיה של תזמון - אז תעשה rewind כך שתגיע רגע לפני שהוא מתחלף או fast forward כך שתגיע אחרי " אבל מה לעשות ומסע בז...

מוצאי חג

סעודת החג כבר מזמן נאכלה, אפילו הכלים כבר כולם נשטפו. האורחים פנו איש לדרכו וכעת גם בתי הבכורה פונה לה לדרכה, חזרה לדירה שלה ולחבר שלה במרכז הארץ. אני מלווה אותה לאוטו. קצת כדי לעזור לה לסחוב את חפציה וקצת כי אני אוהב אותה ורוצה להמצא בקרבתה עוד רגע. האוטו נפתח, החפצים סודרו בתא המטען, חיבוק של פרידה, "שנה טובה", "סעי בזהירות". אני חוזר הביתה. ליד הככר אני בכל זאת מתעכב, לראות את מכוניתה עושה את הסיבוב וממשיכה במורד הרחוב עד שנעלמת מעיני. גם אחרי שהיא כבר נעלמה, מבטי עוד מלווה אותה כאן ברחוב שלי, אבל עיני רוחי כבר במקום וזמן אחר: עשרים ומשהו שנים אחורה ורחוב אחד במעלה ההר: מוצאי החג בבית הורי הישן. אני ואשתי הטריה יוצאים בדרכנו לביתנו שלנו ואבי מלווה אותנו לאוטו. חיבוק של פרידה, "שנה טובה", "סע בזהירות". הוא חוזר הביתה, אבל בכל זאת מתעכב עוד רגע, לראות את מכוניתנו הנוסעת, עד שנעלמת במורד הרחוב. מבטו עוד מלווה אותנו כאן ברחוב שלו, אבל עיני רוחו כבר במקום וזמן אחר: מאה קילומטר ולמעלה מעשרים שנים אחורה מכאן: מוצאי חג בבית הוריו הישן, בחולון. הוא ו...

מחשבות על תום:

האמת, קשה לי לכתוב על תום, אולי כי בפעמים הבודדות שראיתי את תום, הייתי בתקופה די גרועה בחיי שלי, אולי גם כי אני לא באמת מכיר את תום, למעשה כל מה שאני יודע בוודאות מסתכם במשפט אחד שאמר הבר-מן: "הי תום, צריך להוציא עוד כמה כסאות לפני הכניסה". ואולי זו השפה העברית שבמקרה של תום, פשוט שלא מתאימה. - למה?   - כי אני לא יודע אם תום היא בן או שהוא בת. הסתכלתי לא מעט, אבל להחליט לא הצלחתי: גוף רזה, שטוח, שער קצר, בלונד מחומצן. חולצה ללא שרוולים ומעליה מעיל עור שחור ג'ינס הדוק   ומגפיים שחורות, טיפה עקב. פנים עדינים, עגיל אחד כחול, שקוף, גדול, צעקני. שילוב מוזר ויפה של רכות וקשיחות. ועוד דבר מיוחד היה בתום, איזו התרסה, בהבעה, או ביציבה או בשפת גוף שכמו אמרה: "זה מה שאני. אם זה לא מתאים לך – בעיה שלך". אני שמח שאני לא תום, אבל ההתרסה הזאת, לו רק היה לי קצת יותר ממנה אצלי בנשמה.

לחם לבן

מפה לשם מצאתי עצמי דוהר לשכונת יזרעאליה. באטרף סידורי יום ה' עוד קיוויתי להספיק להחזיר למשרד של חוגי הסיירות ציוד שנשאר במכוניתי מהטיול האחרון שלהם. המשרד ממוקם בתחתית של אחד מאותם המגדלים הגבוהים של בניה טרומית. פעם גרתי שם, אבל לאחרונה, ביחוד מאז ראיתי את הסרט "חבורת בנות" בכל פעם שאני עובר שם יש לי אסוציאציות של ה slums של פריז. עובר את הכיכר, שמאלה לרחוב הצדדי, פנימה לחניה. הבניין - גדול, החניה - פחות, והיא גם מלאה. איפה לחנות? איפה לחנות? איפה לחנות? באמצע המגרש אני מוצא מקום לשים את מכוניתי, נכון, לא מסומן, אבל גם לא כתוב במפורש שאסור ועד כמה שאני רואה גם לא חוסם אף אחד. מבט ימינה, מבט שמאלה, "וירא כי אין איש", קדימה, לפרוק את הציוד. מעשה שטן, שם על המדרכה יש זוג אנשים מבוגרים: גבר ואשה. נקווה שהם לא ישימו לב. כנראה שדווקא כן שמו לב, הם מסתכלים עלי ומתלחשים. תוך שניות (גג דקה) אני פורק את מה שצריך ומעביר למשרד, אבל בינתיים הגבר כבר הספיק לשרך דרכו לעברי. הולך לאט, בידו שקית ניילון. מה זה לא נעים לי, אולי מוטב שכבר אתנצל, מצד שני, אני ממהר, אולי מוטב...

להיות הורה

חג שבועות, טיול של שלושה ימים של חוג הסיירות של בתי. בסוף היום השני ההורים מוזמנים להצטרף לחניכים לישון בשטח. למחרת כולם יטיילו ביחד. דווקא ציפיתי לאירוע, לראות מה ואיך. אבל אז בא הניתוח וטרף את הקלפים. אסור מאמץ, הגוף צריך לנוח. מבטה המאוכזב של בתי שיכנע אותי לפחות לנסות. מבטה הזורח כשאמרתי לבסוף שאצטרף שכנע אותי שצדקתי. בשטח מצאנו נערה שפוכה. בליל אמש ניווטו עד שתיים אחר חצות. פרוסה מעוגת הפרג שהבאנו השיבה אותה לחיים. ואז היא פרחה מהקן ועסקה בעניניה ובחבריה. גם למחרת בטיול עצמו, רוב הזמן עסקה בעניניה ובחבריה. מילת עידוד פה, שם כמה דקות שהלכנו יחד זה ליד זו שותקים או מספרים דברים של מה בכך וזה הכל. יהיה מי שישאל : ' בשביל זה עשית את כל המאמץ ?' והתשובה שלי היא: כן, בדיוק בשביל זה. כי כשהכל בסדר, זה התפקיד שלי כהורה, פשוט להיות שם. אולי לתת פרוסת עוגה אולי מילת עידוד ואולי ללכת מעט יחד זה ליד זו ולא יותר. למתבונן מהצד נראה שהיא בעצם לא צריכה אותי, והוא צודק. נערה בת חמש עשרה בטיול סיירות כבר לא צריכה אותי. אבל האם הוא גם יבין שהסיבה שבת החמש עשרה הזו אינה צריכה אותי, היא בדיו...

מחשבות בעקבות צפיה בסרט "יונה" (המתאר את שנותיה הראשונות של יונה וולך כמשוררת)

מאפר וזעם ואבן גזית וצחוק ויין ובור שאול תחתית וסיגריה ופרח והרבה אהבה הוא רקח סיפור של יאוש ותקווה הסתכלו בסיפור אנשים אחרים  ואמרו: "אבל לא כך בכלל היו פני הדברים " " אני למשל יודע אחרת "   לא היה שם אדון, היתה שם גברת " כל אחד בא ותיקן והוסיף משלו ובדרך אבד הסיפור כולו אבל אני אהבתי את הסיפור הפשוט גם אם לא דייק לגבי המציאות כי על מה שהיה באמת לא ידעתי מאומה והדמות שתאר היתה אמיתית ושלמה