סיריון אדומה

האם אתה בודד בלילות החשוכים האלה?

יום שני 7:25 בבוקר, אנחנו הולכים לאחר לבית הספר, בגדול. אני ובתי נחפזים החוצה מהמעלית וקדימה לאוטו. אבל איפה האוטו? היה נדמה לי שהחניתי אותו על יד מס. 28. אבל הוא לא שם, אולי בצד שני? לא! במורד הרחוב? לא. אהה, הנה הוא, על יד הסיריון  האדומה. בריצה לאוטו וקדימה...

יום חמישי 7:10 בבוקר, בנחת אנו יורדים לרחוב. אבל איפה האוטו? הפעם אני בטוח שהחניתי אותו לפני מכולת האשפה, אבל הוא לא שם. מבט במעלה הרחוב... ימינה... שמאלה... אהה, הנה הוא שם על יד הסיריון האדומה... בדרך אני מהרהר: "אני בטוח שהחניתי אותו על יד מכולת האשפה. מצד שני, אנחנו חמישה נהגים בבית, אולי מישהו לקח אותו לסיבוב בערב? ...אבל הבנים היו בצבא... מוזר"

יום ראשון... האוטו?  ...אהה הנה הוא שם על יד הסיריון האדומה... "על תהיה אידיוט! מכוניות לא זזות לבד"

יום ב' בערב. יש מקום חניה פנוי ליד הסיריון האדומה. אני מחנה שם את האוטו.

יום ג' בבוקר. האוטו שם...

"טוב, אם הוא מתעקש". אני משתדל להחנות קרוב ככל האפשר לסיריון האדומה. בעיית "איפה האוטו" בבוקר פוחתת בצורה משמעותית. "מעניין מי היא בעלת הסיריון האדומה" אני מהרהר, איכשהו, ברור לי שזאת "היא". בדמיוני אני כבר מפנטז שזאת השכנה החתיכה מהבניין ממול. היא נשואה, יש לה שני ילדים. גם אני נשוי (+4) אבל מה אכפת לי שהמכוניות ייהנו...

יום ששי בבוקר, אני ניגש לאוטו (שחונה ליד הסיריון האדומה) ומוצא לידו גבר זקן שנראה מבולבל ונבוך. אני נואץ בו במבט בשעה שהוא בוחן את הסיריון מכל עבר. הוא מסתכל עלי בחזרה וממלמל כמתנצל: "ככה זה כשמזדקנים. תקווה שלך זה לא יקרה. לפעמים אני אפילו לא מצליח לזכור איפה החניתי את האוטו".

בתודה לאורלי פרידגוט ועזריה אלבורג  שפוסטים נפרדים שלהם ביחד הולידו את הרעיון