מעבר חצייה

הוא היה נוסע בזמן (time traveler). אבל מה לעשות וגם נוסעים בזמן צריכים להתפרנס וכך מצא עצמו שוב בדרך לעבודה, נוסע ברחובותיה המתפתלים של קרית שפרינצק. שיכונים דהויים בני ארבע קומות, קירותיהם המתקלפים מספרים את עברם: חלון שנפתח באמצע קיר כשחדר גדול חולק לשניים, מרפסת שנסגרה והפכה לחדר ומזגן חדיש תלוי על בלימה בדירה שתריסיה החדשים ,הנוגדים את גווניו של שאר הבנין, מרמזים ששופצה רק לאחרונה. במסעותיו כבר פגש שכונות עניות, שכונות שירדו מגדולתן, שכונות שעתידן עוד לפניהן. אבל זו – נולדה כמעברה וששים שנה אחר כך ... נראה שתמיד תשאר... נו טוב. דווקא חבל, כי אם תסתכל מעבר לבתי השיכון, תראה שמכל מקום אפשר לראות את הנוף הקסום של הים, לפעמים בכמה כיוונים, והצבע שלו, היום, כחול עמוק במיוחד. מעבר לככר, הפקק נפתח וסוף סוף אפשר לנסוע, אלא שמאתיים מטר אחר כך, בדיוק מול פרצופו הרמזור של שדרות ההגנה מתחלף לאדום והוא נעצר. כן, גם נוסעים בזמן נתקעים לפעמים ברמזור אדום. תגידו: "כולה בעיה של תזמון - אז תעשה rewind כך שתגיע רגע לפני שהוא מתחלף או fast forward כך שתגיע אחרי" אבל מה לעשות ומסע בזמן לא עובד ככה. בינתיים הרמזור של הולכי הרגל התחלף לירוק ואת הכביש חוצה אשה מבוגרת בהירה, מעט אחריה נערה צעירה כהה. לבן ושחור. האשה המבוגרת בלונדינית, בהירת עור, מעט כפופה, שקית נילון בידה, משקפים לאפה, נראית רוסיה, נשאר בה עוד משהו מיופי שהיה שם פעם ודהה אבל לא דהה לגמרי. הנערה שחורת עור, אתיופית, נושאת תרמיל על שכם. אולי היא יפה, אבל קשה לראות כי מבטה כבוי. מבט של מי שהעירו אותה מוקדם מדי ועכשיו היא בדרך למקום שבו לא מצפה לה שום דבר מרגש או מיוחד, למשל, איזה בית הספר. מבטו מתמקד באשה המבוגרת, בגבה הכפוף, בקמטים שעל פניה. לפתע הוא שם לב שהיא הולכת ומזדקפת, ולנגד עיניו הקמטים שהיו שם הולכים ונעלמים, גם בגדיה השתנו, כאילו עשרים שנה התגלגלו אחורה והנה היא עומדת שם זקופה ובוטחת בעצמה, על הבמה באולם הגדול של האוניברסיטה. בחוץ הכל לבן ושומם והשלג הסיבירי מוסיף לרדת, אבל כאן באולם חם ושוקק. הרבה אנשים נאספו בקהל והיא עומדת על הבמה. השקפים שלה מוארים מאחוריה והיא מסבירה בלהט על המחקר האחרון שלה. משהו ביערנות, הוא לא ממש מבין במה מדובר, פרט לכך שהעצים יחיו יותר ותפוקת קורות העץ הניתנות לעיבוד תעלה. הסוד הוא במרחק הנכון בין העצים – הנה העץ השחור והשלג הלבן והעץ השחור והשלג הלבן... לא, זה מעבר החציה. האישה המבוגרת כבר כמעט הגיע למדרכה שממול ומבטו מתמקד בנערה ובמבטה הכבוי וגופה הרזה, אלא שלנגד עיניו, היא גובהת, ומתמלאת מעט והמבט שבעיניה, איך לא הבחין בניצוץ הזה קודם? כאילו עשרים שנה התגלגלו קדימה, והנה היא עומדת שם זקופה ובוטחת בעצמה. על הבמה באולם הגדול של האוניברסיטה. בחוץ הקיץ הישראלי ההביל עומד בחומו והשמש קופחת, אבל כאן באולם קריר ונעים. הרבה אנשים נאספו בקהל והיא עומדת על הבמה. המחשב מקרין את המצגת והיא מסבירה בלהט על המחקר האחרון שלה. משהו על פונקציות לא לינאריות, הוא לא ממש מבין במה מדובר, פרט לכך שאפשר יהיה לחשב פתרון בתנאים מסויימים אם תנאי ההתחלה ידועים בדיוק מספיק. למשל כאן בריבוע המסומן בשחור וכאן בריבוע המסומן בלבן וכאן בריבוע המסומן בשחור... צפצוף צורמני מחזיר אותו למעבר החציה, הרמזור כבר התחלף לירוק, האשה המבוגרת והנערה הצעירה כבר מחכות בתחנת האוטובוס. קדימה לעבודה...

‏