להיות הורה

חג שבועות, טיול של שלושה ימים של חוג הסיירות של בתי. בסוף היום השני ההורים מוזמנים להצטרף לחניכים לישון בשטח. למחרת כולם יטיילו ביחד. דווקא ציפיתי לאירוע, לראות מה ואיך. אבל אז בא הניתוח וטרף את הקלפים. אסור מאמץ, הגוף צריך לנוח. מבטה המאוכזב של בתי שיכנע אותי לפחות לנסות. מבטה הזורח כשאמרתי לבסוף שאצטרף שכנע אותי שצדקתי. בשטח מצאנו נערה שפוכה. בליל אמש ניווטו עד שתיים אחר חצות. פרוסה מעוגת הפרג שהבאנו השיבה אותה לחיים. ואז היא פרחה מהקן ועסקה בעניניה ובחבריה. גם למחרת בטיול עצמו, רוב הזמן עסקה בעניניה ובחבריה. מילת עידוד פה, שם כמה דקות שהלכנו יחד זה ליד זו שותקים או מספרים דברים של מה בכך וזה הכל. יהיה מי שישאל: 'בשביל זה עשית את כל המאמץ?' והתשובה שלי היא: כן, בדיוק בשביל זה. כי כשהכל בסדר, זה התפקיד שלי כהורה, פשוט להיות שם. אולי לתת פרוסת עוגה אולי מילת עידוד ואולי ללכת מעט יחד זה ליד זו ולא יותר. למתבונן מהצד נראה שהיא בעצם לא צריכה אותי, והוא צודק. נערה בת חמש עשרה בטיול סיירות כבר לא צריכה אותי. אבל האם הוא גם יבין שהסיבה שבת החמש עשרה הזו אינה צריכה אותי, היא בדיוק בגלל שהיא יודעת - שאני שם.