האחות של שני
השבוע אשתי סיפרה לי על איזה ילדה/נערה (איך קוראים להן בגיל הזה?) בת
12 הסובלת מאנורקסיה. חברה של בת של איזה קרובת משפחה. היא הוסיפה שההורים חושדים
שזה התחיל מהמורה בחוג למחול שהסבירה לבנות ש"רק הרזות והחטובות יוכלו להופיע
בשורה הקדמית". כמובן שדברים כאלה יותר מסובכים ממה שנראה במבט ראשון, ובכל
זאת המשפט הזה החזיר אותי איזה 15 שנה אחורה ל"מסיבת החוגים" של בית
הספר כשבתי הבכורה הייתה בכתה ד'. ישבנו אנחנו ובעצם כל השכונה אל מול הבמה ואחד
אחד עלו החוגים השונים והדגימו את הישגיהם: קסמים, ספורט, מקהלה, ואז עלה החוג
למחול: באופן די סטראוטיפי – רק בנות, אבל באופן לא סטראוטיפי בכלל דווקא בשורה
הראשונה לא רחוק מהאמצע, הייתה נערה/ילדה שהכרתי רק כ"אחות של שני".
בניגוד לשני עצמה שלמדה עם הבת שלי והייתה חטובה ונאה (תחשבו "מלכת
הכתה") דווקא האחות של שני הייתה גדולה פיזית, מלאה ובפירוש לא נאה. כנראה
שהתת-מודע שלי מחובר ל"סטנדרט הקולקטיבי" של החוגים למחול, כי אני זוכר
את אותו חלקיק שניה שתהיתי למה שמו דווקא אותה שם במקום כל כך בולט. חלקיק שניה,
כי אז התחילה המוזיקה והשאלה התהפכה ל"למה לא שמו אותה באמצע ל פ נ י
כל האחרות". בתור הורה לארבעה
ילדים יצא לי לראות לא מעט הופעות "סיום חוג למחול" ונודה על האמת, בדרך
כלל צריך מנה הגונה של סימפטיה הורית בכדי להנות מהן, ופה הייתה ילדה שממש ידעה
לרקוד, יפה, בקצב עם התנועות הנכונות ובזמן הנכון. גם השאר היו בסדר, אבל איזה
הבדל!
אני זוכר שהתמלאתי שמחה, כמו שקורה לי בכל פעם שאני רואה מישהו עושה
משהו ממש ממש טוב.
אינני יודע מה קרה אם האחות של שני מאז, לפי איך שאני זוכר את ההורים
שלה, היא היום בטח איזה רופאה או משהו, ובכל זאת מדי פעם אני מדמיין שיום אחד אבוא
להופעת מחול ואמצא במרכז הבמה רקדנית, גדולה, מלאה ואפילו לא יפה במיוחד ורגע לפני
שהקהל יספיק להיות מודע לדעותיו הקדומות המוזיקה תתחיל , והיא תתחיל לרקוד ותשים
לצחוק את כל דעותינו הקדומות.
Comments
Post a Comment